וורן באפט - הגדול מכולם

באמצע מאי 2025, כשעשרות אלפי משקיעים התאספו באומהה לאספת בעלי המניות השנתית של ברקשייר האת'וויי, האיש בן ה-94 זרק הפתעה שהדהימה את הקהל. לאחר חמש שעות של דיונים על השקעות ועל החיים, וורן באפט הודיע בפשטות אופיינית: "הגיע הזמן שגרג יהפוך למנכ"ל החברה בסוף השנה." גרג אייבל, שישב לידו על הבמה, לא ידע שההכרזה הזו מגיעה. הקהל קפץ לתשואות סוערות, ובאפט הוסיף בחיוך: "את ההתלהבות הזו אפשר לפרש בשתי דרכים."

כך הסתיים עידן של שישה עשורים בראש ברקשייר האת'וויי, החברה שהפכה מבית חרושת טקסטיל כושל לקונגלומרט של טריליון דולר. הונו האישי של באפט נאמד ב-169 מיליארד דולר, מה שמציב אותו כחמישי מבין האנשים העשירים בעולם. מניית ברקשייר האת'וויי הניבה למשקיעיה תשואה מצטברת של מיליוני אחוזים במשך כמה עשורים - 1,000 דולר שהושקעו בחברה ב-1965 שווים היום מעל 30 מיליון דולר, פער אדיר לעומת מדדי השוק הרחבים

אבל הסיפור של באפט לא מתחיל בברקשייר, והוא בוודאי לא מסתיים בהכרזה על הפרישה. זה סיפור של ילד סקרן מנברסקה שלמד להפוך מספרים בספרים לחכמה על החיים, ובדרך בנה את אחת מאימפריות ההשקעות הגדולות שהעולם ראה אי פעם.

וורן אדוארד באפט נולד ב-1930 באומהה, בן למשפחתו של ברוקר מניות ופוליטיקאי. כבר בגיל שבע הוא קרא ספר בשם "אלף דרכים להרוויח $1,000" שעורר בו השראה לחשוב עסקית. בניגוד לילדים אחרים שאספו בולים, באפט הצעיר אסף רעיונות עסקיים: הוא מכר מסטיקים ובקבוקי קוקה-קולה מדלת לדלת, חילק עיתונים, מכר כדורי גולף משומשים ואפילו הקים עסק קטן להשכרת מכונות פינבול במספרות. בגיל 13 הוא הגיש דו"ח מס ראשון וכלל בו ניכוי עבור האופניים ששימשו לחלוקת עיתונים.

אביו, הווארד באפט, לקח את הילד בן העשר לסיור בבורסה בניו יורק, וכך התחילה אהבתו לשוק ההון. בגיל 11 קנה את מנייתו הראשונה: שלוש מניות Cities Service במחיר של 38 דולר למניה. כשהמניה ירדה ל-27 דולר הוא פחד, אבל כשהיא עלתה ל-40 דולר הוא מיהר למכור ברווח צנוע. למרבה האירוניה, המניה המשיכה לעלות לערכים גבוהים הרבה יותר. הלקח הראשון של המשקיע הצעיר היה על סבלנות: לא למכור בפזיזות נכס בעל ערך רק בגלל תנודות קצרות טווח.

אחרי תואר ראשון באוניברסיטת נברסקה, באפט המשיך לתואר שני במנהל עסקים באוניברסיטת קולומביה. הסיבה הייתה פשוטה: פרופ' בנג'מין גרהאם, מייסד תורת השקעות הערך שעליה כתבנו בהרחבה, לימד שם. גרהאם הפך למורה ולמנטור עבור באפט. הוא החדיר בו את הרעיונות הבסיסיים: לראות במניות כחלק מעסק ולא כנייר ערך, לנצל את תנודות השוק לטובתך, ולחפש מרווח ביטחון בהשקעה.

לאחר סיום לימודיו ב-1951, באפט ניסה לעבוד בוול סטריט ואף הציע לעבוד אצל גרהאם ללא שכר, אך נדחה בהתחלה. במקום זאת חזר לאומהה ועבד כברוקר במשרד של אביו. כעבור כמה שנים גרהאם שינה את דעתו והזמין אותו לעבוד בניו יורק. בשנים 1954-1956 ספג באפט את הפילוסופיה של גרהאם הלכה למעשה. גרהאם חיפש מניות זולות באופן קיצוני ביחס לשווי הנכסים - מה שכינה לעיתים "בדלי סיגרים", חברות שעוד נותר בהן "שאיפה אחרונה" של ערך.

בשנת 1956, בגיל 25, חזר באפט לאומהה ופתח קרן השקעות פרטית - Buffett Partnership Ltd. השותפות הזאת הייתה כלי ההשקעה המרכזי שלו בשנותיו הצעירות, ובה ניהל את כספי המשקיעים על פי עקרונות הערך שלמד. הוא איתר מניות של חברות קטנות ובינוניות שנסחרו בזול, ניצל ארביטראז'ים והזדמנויות מיוחדות, והניב לשותפיו תשואות פנומנליות. בשנים 1956-1969 רשמה השותפות תשואה שנתית ממוצעת שעקפה בהרבה את מדדי השוק, ובאפט עצמו הפך למיליונר כבר בתחילת שנות ה-60.

צעד מכריע הגיע ב-1962 כשהחל לרכוש מניות של חברת טקסטיל כושלת בשם ברקשייר האת'וויי. המניה נראתה זולה - נסחרה סביב 7-8 דולר, פחות מההון הנזיל פר מניה. כשהנהלת ברקשייר ניסתה לדחוק אותו החוצה בהצעת רכש לא הוגנת, באפט רכש עוד ועוד מניות עד שקיבל שליטה ב-1965. בדיעבד הודה שזו הייתה "אחת ההשקעות הגרועות בחייו" - הוא קנה עסק גרוע מטעמים אמוציונליים. אבל ברקשייר הפכה לפלטפורמה המרכזית שדרכה יפעל בעולם ההשקעות.

בשלהי שנות ה-60 החליט באפט לסגור את שותפות ההשקעות ולהתמקד בברקשייר. הוא חילק לשותפים את חלקם בנכסי השותפות - ביניהם מניות ברקשייר עצמה - והחל משנת 1970 הפך ליושב ראש ומנכ"ל. השאלה הייתה מה לעשות עם עסק טקסטיל דועך. החלטתו האסטרטגית הייתה להשתמש בברקשייר כחברת החזקות להשקעות אחרות. הוא החל לנתב את הרווחים הצנועים מהטקסטיל להשקעות רווחיות יותר.

מהלך מכריע היה רכישת חברת ביטוח קטנה בשם National Indemnity בשנת 1967. באפט זיהה שחברות ביטוח הן מכונה לייצור הון: הן גובות פרמיות מלקוחותיהן ומחזיקות בכסף עד לתשלום התביעות בעתיד. ה"כסף הצף" הזה יכול לשמש להשקעות נוספות. זוהי נקודה חשובה בהתפתחות האימפריה - מינוף תזרים חברות הביטוח כדי לממן השקעות בשוק ההון ובחברות תעשייתיות, ללא צורך במינוף חיצוני כבד.

בשנים לאחר מכן, התרחבה ברקשייר לחברת אחזקות מגוונת. באפט השקיע ב-American Express כאשר זו נקלעה למשבר בשנות ה-60, רכש מניות בעיתון Washington Post במשבר של 1973, והחל לקנות מניות בחברת הביטוח GEICO ב-1976 - השקעה שהכיר כבר מימי לימודיו אצל גרהאם. בסופו של דבר רכש את מלוא הבעלות על GEICO בשנות ה-90. בשנות ה-80 הצטרפה גם קוקה-קולה לפורטפוליו: השקעה של 1.3 מיליארד דולר ב-1988 שהניבה דיבידנדים ותשואה פנומנלית.

הגורם המכריע בהתפתחותו של באפט ממשקיע ערך "טהור" למי שמחפש גם איכות וצמיחה היה שותפו הוותיק, צ'ארלי מאנגר. השניים נפגשו ב-1959 והחלו לעבוד יחד בשנות ה-60 המאוחרות. מאנגר הביא נקודת מבט משלימה: בעוד באפט בתחילה התמקד במניות זולות בסגנון גרהאם - לפעמים של חברות בינוניות עם בעיות - מאנגר האמין שעדיף "חברה נפלאה במחיר סביר, מאשר חברה סבירה במחיר נפלא." הוא דגל בגישה שהושפעה מפיליפ פישר, שעליו כתבנו במאמר הקודם, שהטיף להשקיע במספר מצומצם של חברות מעולות ולהחזיק בהן לטווח ארוך מאוד.

מאנגר דרש מבאפט להסתכל מעבר למאזנים - לבחון את איכות הנהלת החברה, את המותג, יתרונה התחרותי (ה"חפיר כלכלי" כפי שבאפט מכנה זאת) ואת פוטנציאל הצמיחה העתידי. כך צמח סגנונו הייחודי שמשלב ערך, צמיחה ואיכות, יחד עם עקרונות כמו השקעה רק במה שהוא מבין לעומק - מה שכינה "מעגל היכולת" - והקפה עצמו במנהלים מעולים שמנהלים את החברות בפורטפוליו של ברקשייר. בהשפעת מאנגר, החל באפט לנטוש את אסטרטגיית הערך הנוקשה ולעבור לאסטרטגיית "קנה והחזק" בחברות מצוינות.

עם השנים צברה ברקשייר השקעות מגוונות: בנק אוף אמריקה שבו השקיע בעת משבר הבנקים וכיום מחזיק 12% ממנו; מודי'ס חברת דירוג האשראי; רשת הרכבות BNSF; ועשרות חברות נוספות. המשותף לרובן: חברות עם מוניטין חזק, מעמד מוביל בענף שלהן, ועסקים שבאפט יכול להבין ולהעריך את תזרים הרווחים העתידי שלהן.

באמצעות עקרונות אלו ועוד רבים אחרים, באפט הפך למורה דרך עבור משקיעים. המכתבים השנתיים שלו לבעלי המניות של ברקשייר הפכו לקלאסיקה של ספרות ההשקעות - משולבים בהם תובנות עסקיות, הומור, כנות לגבי טעויות ותובנות לגבי כלכלת השוק. אירועי האסיפה השנתית של ברקשייר הפכו ל"פסטיבל" שאליו עולים לרגל עשרות אלפים לשמוע את באפט ומאנגר עונים שעות על שאלות במגוון נושאים - בדיוק כמו האירוע שבו הכריז על פרישתו.

למשך שנים רבות נמנע באפט מהשקעות ישירות בחברות טכנולוגיה, והודה שאינו "מבין לגמרי" את המודל העסקי שלהן. אולם ב-2016 חל שינוי דרמטי: ברקשייר החלה לרכוש מניות של אפל. ההשקעה של כ-35 מיליארד דולר הפכה עד מהרה להחזקה הגדולה ביותר בתיק - שוויה הגיע לכ-173 מיליארד דולר ב-2023. ברקשייר מימשה חלק מהרווח בשנים האחרונות, אך עדיין נותרה עם נתח ששוויו כ-64 מיליארד דולר בתחילת 2025. באפט אמר בהקשר לאפל: "טים קוק הרוויח לברקשייר הרבה יותר כסף משאני הרווחתי אי פעם."

נכון לשנת 2025, שווי השוק של ברקשייר חצה את רף טריליון הדולר, ומניית ברקשייר סוג A נסחרה בלמעלה מ-740,000 דולר למניה. ברקשייר הפכה לאחת החברות הציבוריות הגדולות בעולם, עם עשרות חברות בנות בבעלות מלאה ותיק מניות ענק.

על אף העושר האדיר, אורח חייו של באפט נותר צנוע. הוא ממשיך להתגורר בבית באומהה שרכש ב-1958, מרבה לאכול המבורגרים וגלידות מ"דיירי קווין" ולנהוג בעצמו. גישתו הניהולית שמרנית: הוא מעניק חופש פעולה נרחב למנהלי החברות שבבעלותו ואינו מתערב בפרטים היומיומיים.

באפט ידוע גם בפן הנדבני שלו. בתחילת יולי 2025 תרם עוד 6 מיליארד דולר למניות ברקשייר לקרן גייטס ולקרנות משפחתיות, מה שהביא את סך התרומות שלו למעל 60 מיליארד דולר. הוא ייסד יחד עם ביל ומלינדה גייטס את "התחייבות הנתינה" לעודד מיליארדרים לתת לפחות מחצית מהונם, והוא עצמו הצהיר שיתרום 99% מהונו למטרות פילנתרופיות.

באסיפת המניות של מאי 2025, באפט הדגיש שלא יימכר אף מניה מברקשייר: "אין לי כוונה למכור מניה אחת של ברקשייר האת'וויי. אתן אותה בסופו של דבר." 

מורשתו של באפט חורגת הרבה מעבר לעובדת היותו אחד האנשים העשירים בעולם. הוא הטמיע בתרבות ההשקעות את הרעיון שמניות אינן הימורים, אלא חלקים מעסקים ממשיים; שהמפתח הוא לרכוש בערך הנכון ולהחזיק בסבלנות; וששכל ישר ויושרה משתלמים בטווח הארוך. למשקיעים מתחילים, קריירתו ממחישה את כוחן של התמדה ומשמעת, את חשיבות הלמידה המתמשכת, ואת הערך של שמירה על פרספקטיבה ארוכת טווח אל מול גלי השוק הקצרים.

כשמסתכלים על המסע של באפט מילד סקרן באומהה למשקיע הגדול בעולם, רואים איך הוא קלט את התובנות של מוריו - החכמה הזהירה של גרהאם על מרווח הביטחון, האהבה לאיכות של פישר, והשילוב הייחודי של מאנגר - ויצר מהן פילוסופיה שלמה. זו פילוסופיה שאומרת שהשקעה מוצלחת אינה עניין של כישרון יוצא דופן או מידע סודי, אלא של סבלנות, משמעת, והבנה עמוקה של העסקים שמאחורי המניות. ועכשיו, כשהאורקל מאומהה מעביר את המושכות, הוא משאיר אחריו לא רק חברה בשווי טריליון דולר, אלא מורשת של חשיבה שתמשיך להדריך משקיעים לדורות הבאים.