הטעות הראשונה של וורן באפט

המאמר מתורגם ממכתבו השנתי של וורן באפט לבעלי המניות של ברקשייר הת'אוויי, משנת 1989.

הטעות הראשונה שלי, כמובן, הייתה לקנות שליטה בברקשייר. אף שידעתי שהעסק שלה - ייצור טקסטיל - אינו מבטיח, התפתיתי לקנות כי המחיר נראה זול. רכישות של מניות מהסוג הזה הוכיחו את עצמן כמתגמלות באופן סביר בשנים המוקדמות שלי, אבל עד שברקשייר הגיעה ב-1965, התחלתי להבין שהאסטרטגיה הזו אינה אידיאלית.

אם תקנו מניה במחיר זול מספיק, בדרך כלל תופיע באיזשהו שלב הזדמנות לצאת מההשקעה ברווח סביר - גם אם העסק עצמו ימשיך להיות גרוע לאורך זמן. אני קורא לזה "גישת בדל הסיגר" להשקעה. בדל סיגר שנמצא ברחוב ויש בו עוד שאיפה אחת בלבד אולי לא יציע עישון של ממש, אבל ה"רכישה הזולה" תהפוך את אותה שאיפה לרווח טהור.

אלא אם אתה מפרק חברות, הגישה הזו לקניית עסקים היא טיפשית. ראשית, המחיר ה"זול" המקורי כנראה לא יסתבר כמציאה אמיתית בסופו של דבר. בעסק קשה, ברגע שפותרים בעיה אחת - צצה אחרת. לעולם אין רק ג'וק אחד במטבח. שנית, כל יתרון התחלתי שהשגתם ייאכל במהירות בגלל התשואה הנמוכה שהעסק מייצר. למשל, אם תרכשו עסק ב-8 מיליון דולר שניתן למכור או לפרק ב-10 מיליון דולר, ותעשו זאת מיד - תוכלו לרשום תשואה גבוהה. אבל ההשקעה תאכזב אם העסק יימכר ב-10 מיליון דולר רק בעוד עשר שנים, ובינתיים יחלק רק כמה אחוזים בשנה על העלות. הזמן הוא חברו של העסק הנהדר, אויבו של העסק הבינוני.

יכולתי לתת לכם דוגמאות נוספות לטיפשות של "רכישות מציאה", אבל אני בטוח שאתם תופסים את התמונה: עדיף לקנות חברה נהדרת במחיר הוגן, מאשר חברה הוגנת במחיר נהדר. צ'ארלי הבין את זה מוקדם, לי לקח הרבה זמן להבין את זה. אבל היום, כשאנחנו קונים חברות, אנחנו מחפשים עסקים מהשורה הראשונה עם הנהלות מהשורה הראשונה.

אמרתי כבר פעמים רבות שכשהנהלה בעלת מוניטין של גאונות מתמודדת עם עסק בעל מוניטין של כלכלה גרועה - המוניטין של העסק הוא זה שנשאר בעינו. הלוואי שלא הייתי כל כך נמרץ ביצירת דוגמאות. ההתנהגות שלי תואמת את מה שאמרה פעם השחקנית מיי ווסט: "הייתי שלגייה, אבל סטיתי מהדרך".

חלק מהטעויות הגרועות שלי לא נראו בעין הציבור. אלה היו רכישות של מניות ועסקים שהבנתי את היתרונות שלהן, ובכל זאת לא ביצעתי. אין שום חטא בלפספס הזדמנות נהדרת מחוץ לתחום היכולת שלך. אבל אני ויתרתי על כמה רכישות גדולות באמת, שהוגשו לי על מגש כסף, ושהייתי מסוגל להבין במלואן. עבור בעלי המניות של ברקשייר - כולל אני - העלות של מציצת האצבע הזו הייתה עצומה.