ריכוז או פיזור?

המאמר מתורגם ממכתבו השנתי של וורן באפט לבעלי המניות של ברקשייר הת'אוויי, משנת 1993.

צ'ארלי ואני החלטנו מזמן שבמהלך חיינו, פשוט קשה מדי לקבל מאות החלטות חכמות. ההחלטה הזה הפכה עוד יותר רלוונטית ככל שההון של ברקשייר תפח, ומספר החברות שיכולות להשפיע על התוצאות שלנו באופן משמעותי הצטמצם דרמטית. לכן, אימצנו אסטרטגיה שדורשת מאיתנו להיות חכמים - ולא חכמים מדי - רק במספר מועט של פעמים. למעשה, אנחנו מסתפקים היום ברעיון טוב אחד בשנה. (צ'ארלי אומר שזה התור שלי הפעם.)

האסטרטגיה שאימצנו מונעת מאיתנו לעקוב אחרי הגישה הסטנדרטית של פיזור. רבים יטענו שהאסטרטגיה הזו מסוכנת יותר מזו שמשתמשים בה משקיעים שגרתיים. אנחנו לא מסכימים. אנחנו מאמינים שמדיניות של ריכוז התיק יכולה דווקא להפחית סיכון, אם היא מעלה - כפי שהיא צריכה להעלות - גם את תשומת הלב שהמשקיע מקדיש לעסק, וגם את רמת הביטחון שעליו להרגיש לגבי המאפיינים הכלכליים שלו לפני שהוא קונה אותו.

עם זאת, ישנן אסטרטגיות השקעה מסוימות שכן דורשות פיזור רחב. ברכישות הארביטראז' שעשינו לאורך השנים, למשל - אם בעסקה בודדת קיים סיכון משמעותי, צריך להפחית את הסיכון הכולל על ידי הפיכת הרכישה הזו לאחת מתוך הרבה התחייבויות שאינן תלויות זו בזו. אתם יכולים לרכוש בידיעה מלאה השקעה מסוכנת - כזו שאכן יש בה אפשרות משמעותית להפסד או לפגיעה - אם אתם מאמינים שהרווח הצפוי שלכם, משוקלל בהסתברויות, עולה בהרבה על ההפסד המשוקלל באותו אופן, ואם אתם יכולים להתחייב למספר הזדמנויות דומות אך לא-תלויות זו בזו. רוב משקיעי ההון-סיכון משתמשים באסטרטגיה זו. אם תבחרו בדרך הזו, חישבו כמו בעל קזינו: הוא רוצה הרבה הימורים קטנים שמתחלקים על פני זמן, אבל לעולם לא יסכים לקחת הימור ענק אחד שעלול לחסל אותו.

מצב נוסף שבו דרוש פיזור רחב הוא כשמשקיע אינו מבין את הכלכלה של עסקים ספציפיים, אך מאמין שיש לו אינטרס להיות בעלים ארוך-טווח של התעשייה האמריקאית. משקיע כזה צריך להחזיק במספר רב של מניות, ולפזר את הרכישות שלו על פני זמן. למשל, על ידי השקעה תקופתית בקרן מדד, ה"משקיע שלא יודע כלום" יכול בפועל לעלות על ביצועיהם של רוב מנהלי ההשקעות המקצועיים. פרדוקסלית, כש"כסף טיפש" מכיר במגבלותיו, הוא מפסיק להיות טיפש.

אבל אם אתה משקיע יודע-דבר - מסוגל להבין את הכלכלה של עסקים, ולמצוא בין חמש לעשר חברות מתומחרות בצורה הגיונית עם יתרונות תחרותיים חשובים לטווח ארוך - פיזור קונבנציונלי לא הגיוני בשבילך. הוא נוטה דווקא לפגוע בתוצאות שלך ולהגדיל את הסיכון. אני לא מבין מדוע משקיע כזה יבחר להכניס כסף לעסק שהוא העדיפות ה-20 שלו, במקום פשוט להוסיף את הכסף לעדיפויות הראשונות שלו - העסקים שהוא מבין הכי טוב, ושמציגים את הסיכון הנמוך ביותר עם פוטנציאל הרווח הגבוה ביותר.